האסטרטגיה האיראנית של אובמה ורוס
אבנר הלפרן - 14/6/2009
אובמה מנהל באמצעות רוס, אסטרטגיה-רבתי למניעת התגרענותה של איראן שמצויה כבר בתהליכי ביצוע. בשלב זה, מבוצע חלקה הראשון הכולל מגעים דיפלומטיים שתכליתם להביא את האיראנים לשולחן המו"מ. אם איראן תתנגד לניהול מו"מ, יתחיל בספטמבר השלב הבא. הוא יכלול סנקציות כלכליות כבדות על משק האנרגיה של איראן. אם שלב זה ייכשל, צפוי בסוף 2009 – תחילת 2010, מבצע צבאי בהנהגת ארה"ב נגד איראן, שמטרתו לחסל את תשתיות הגרעין שלה ואת זרועה הבליסטית.
חומת הגרעין הסינית-רוסית, מדינות חסות שלה המצויות בתהליך התגרענות מהיר והטרור הג'יהאדיסטי הפועל תחת מעטה הגנתה – אלו הם מרכיבי האתגר שבפניו ניצב הממשל של ברק חוסין אובמה, נשיא ארה"ב. הנאום שנשא אובמה בקהיר מהווה חלק מהאסטרטגיה החדשה שגיבש הממשל שלו כדי להלחם במערכת החומה הגרעינית. בקהיר פנה אובמה ישירות לצעירים מוסלמים שמשורותיהם מגייסים הארגונים הג'יהדיסטים את מרבית לוחמיהם. הוא הציע להם להפנות עורף לאידאלים הג'יהדיסטים ולהצטרף לכוחות הקדמה והדמוקרטיה. אובמה הפציר בהם לוותר על מלחמת טרור שמטרתה אסלמיזציה של העולם וייסודה של חליפות חדשה לטובת חופש, השכלה ורמת חיים גבוהה. הוא הבטיח להם בתמורה, כבוד ומעמד שווה ביחס לנצרות וליהדות. אובמה לא התייחס בנאומו למאבק המתנהל בין סין ורוסיה ובין ארה"ב והאיחוד האירופי, על ההגמוניה העולמית. הוא הסתפק בתיאור המלחמות בעיראק, אפגניסטן ופקיסטן, והתחייב לפנות את צבא ארה"ב לאחר השגת הניצחון על הטרור האסלאמי. לערבים הוא הבטיח לקדם את יוזמת השלום הסעודית ואת פתרון שתי המדינות. אך החלק החשוב ביותר בנאומו התייחס לנושא האיראני. בנאום קהיר של אובמה שלטה נימה ברורה של פייסנות דתית; רק בהקשר האיראני ביטא נשיא ארה"ב מידה של תקיפות:
"… אך ברור לכל מי שקשור לתחום של נשק גרעיני שנושא הגרעין הינו גורלי. לא מדובר כאן באינטרסים של ארה"ב בלבד. מדובר במניעת מרוץ גרעיני במזה"ת אשר עלול להוביל את האזור ואת העולם כולו, בכיוון מסוכן ביותר".
הנושא האיראני חשוב גם משום, שבניגוד לשאר המטרות שלהגשמתן קרא אובמה בנאומו, אין ספק שממשלו יצטרך להתמודד אתו במשך שנה זו. הסיכוי שהנאום ישכנע צעירים מוסלמים לוותר על דרך הטרור נמוך וקשה להאמין כי בעתיד הקרוב תקום מדינה פלסטינית. אך תקיפות ונחישות אינם אסטרטגיה ואובמה לא הציג בנאומו מדיניות לפתרון בעיית הגרעין האיראני. יתכן כי דניס רוס, שליחה של הילרי קלינטון, שרת החוץ של ארה"ב למדינות המפרץ הפרסי ודרום-מערב אסיה, ביקש לחזק את דברי הנשיא בנאום קהיר. לשם כך, הוא חשף בפני כתב הטיים מגזין ביוני 2009 את האסטרטגיה הנשיאותית לביטול ההתגרענות של איראן. המכבש הדיפלומטי שמכינה ארה"ב יכנס לפעולה מיד לאחר פרסום תוצאות הבחירות באיראן (12 ביוני 2009). הנחת רוס היא כי יש סבירות גבוהה לכך שברשות איראן יש כבר אורניום מועשר ברמה נמוכה המספיקה להפקת אורניום מועשר ברמה צבאית בכמות מספקת לייצור נשק גרעיני. עובדה זו גרמה לישראל להודיע לארה"ב, לגרמניה ולממשלות נוספות כי אם כל הניסיונות להניע את איראן מייצור נשק גרעיני יכשלו, היא תתקוף את מתקני הגרעין האיראנים. רוס מאמין כי לתקיפה זו יהיו תוצאות חמורות מאד. הוא משוכנע ביכולתו של אובמה להביא את טהרן לוויתור על נשק גרעיני, אך מובן לו שמו"מ לבדו אינו מספיק. הוא ניסח לכן יחד עם אובמה את מדיניות "הגזר הגדול והמקל הגדול". איראן תזכה בהטבות מרחיקות לכת אם תוותר על תכנית הגרעין הצבאית ותשלם מחיר ממשי אם תסרב. רוס מבקש למקד את המקל הגדול בנקודות התורפה הכלכליות של איראן. ארה"ב, גרמניה, סין, רוסיה יטילו סנקציות כלכליות כבדות ורוס המליץ גם לשגר משלחת ישראלית רמת-דרג לבירות אירופה כדי להבהיר את כוונותיה לתקוף את איראן, במקרה של חוסר ברירה.
הנשיא אובמה החל כבר לבצע את המלצות הצוות של רוס באמצעות הנאום ששיגר לעם האיראני ב – 20 למרץ לכבוד ראש השנה – הנורוז. הוא הדגיש את כוונתו להיכנס למו"מ עם הממשלה האיראנית ללא תנאים מוקדמים והצהיר כי המשטר השיעי לגיטימי ואין בכוונת ארה"ב לשנותו. שבוע מאוחר יותר, התקיימה שיחה במוסקבה בעניינים כלכליים בין דיפלומט אמריקאי ורעהו האיראני. כמה ימים לאחר מכן, נפגש ריצ’ארד הולברוק, שליחו המיוחד של הנשיא לאפגניסטן ופקיסטן, עם מחמד מוחמוד מהדי אחונדזאדה, סגן שר החוץ האיראני, בועידה בינלאומית בהאג. בועידה בעניני פקיסטן שהתקיימה בטוקיו, נפגש נציג מצוותו של הולברוק עם דיפלומט איראני. באפריל, התקבל דרך ערוץ סודי אישור כניסה לאיראן לקיץ, עבור דיפלומט אמריקאי. ב – 8 באפריל, העניקה ארה"ב ויתור חסר תקדים לאיראן. משרד החוץ האמריקאי הצהיר על הצטרפות ללא תנאים מוקדמים לאיחוד האירופי, לסין ולרוסיה, בשיחות עם איראן בנושא הגרעין. כך אפשרה ארה"ב לאיראן להמשיך בהעשרת אורניום במקביל לשיחות. בנוסף, גיבתה ארה"ב את חבילת התמריצים שהעניק המערב לאיראן ביולי 2008 והזמינה את איראן רשמית לשולחן המו"מ.
בהתחלה, התרשמו האמריקאים כי איראן תענה בחיוב לחיזורי ארה"ב, אך עד מהרה הבינו רוס וצוותו כי לא צפויה תגובה איראנית לפני הבחירות. אם איראן לא תסכים למו"מ אפקטיבי עד ספטמבר, תחשוף ארה"ב רשימת עונשים שהוכנה ע"י רוס. בתמורה להצטרפות ארה"ב לשיחות עם איראן, נאותו האירופים להשתתף בסנקציות כלכליות המכוונות נגד חברות איראניות שאינן בהכרח קשורות לתחום הגרעין. אלו יכללו איסור על ביטוח עסקיהן של חברות אנרגיה ושל שותפים עסקיים שלהן. אסור יהיה להעניק להן ולשותפיהן העסקיים אשראי ויופסקו כל ההשקעות במשק האנרגיה האיראני. בכוונתו של רוס לשכנע גם את רוסיה להצטרף לחרם על חברות איראניות שאינן קשורות לתחום הגרעין. במכתב סודי שנשלח בפברואר לדמיטרי מדבדב, נשיא רוסיה, הבטיח רוס שארה"ב תוותר על הצבת מערכת טילים-נגד-טילים בפולין ובצ’כיה, בתמורה לסיוע רוסי בשכנוע איראן לוותר על תכניות הגרעין שלה. לבסוף, שכנע רוס את הסנטור הדמוקרטי הווארד ברמן, לנסח הצעת חוק שתאסור שיווק תזקיקי נפט לאיראן.
רוס מכין כעת את "המקל הגדול" למקרה "שהגזר הגדול" ייכשל. במאי ביקר רוס בארצות המפרץ והבהיר להן ולכל מדינות-ערב החרדות מפני ההתגרענות של איראן, כי:
"כרגע אנו מנסים שזה יעבוד… בכך שאנו מצרפים את כולם, אנו יוצרים גם בסיס להצדקת מעשים [הפסקה] שונים באופן דרמטי, אם זה לא יעבוד".
מעטים מקרב אלו המעורבים במאמציו של רוס מאמינים שהם יישאו פרי. לא תהיה זאת הפתעה לכן, לראותו מפעיל בקרוב את "המקל הכבד" וכותב המאמר התרשם כי רוס וציוותו אינם מוציאים מכלל אפשרות מלחמה של ארה"ב נגד איראן.
אובמה מנהל באמצעות רוס, אסטרטגיה-רבתי למניעת התגרענותה של איראן שמצויה כבר בתהליכי ביצוע. לא מן הנמנע כי נאום הפיוס של קהיר הינו חלק ממנה. בשלב זה, מבוצע חלקה הראשון הכולל מגעים דיפלומטיים שתכליתם להביא את האיראנים לשולחן המו"מ. אם איראן תתנגד לניהול מו"מ, יתחיל בספטמבר השלב הבא. הוא יכלול סנקציות כלכליות כבדות על משק האנרגיה של איראן. אם שלב זה ייכשל, צפוי בסוף 2009 – תחילת 2010, מבצע צבאי בהנהגת ארה"ב נגד איראן, שמטרתו לחסל את תשתיות הגרעין שלה ואת זרועה הבליסטית. ארה"ב שואפת לצרף את רוסיה לסנקציות הכלכליות ותרצה שבמבצע הצבאי ייקחו חלק מדינות נאט"ו ומדינות נוספות. אם שלב זה לא יצא לפועל, תקבל ישראל אור ירוק לתקוף לבדה את איראן.
מספר מחקרים בדקו את סיכויי ההצלחה והסיכונים הכרוכים במבצעים צבאיים נגד איראן. סגירת מצרי הורמוז ע"י איראן מהווה את אחד הסיוטים המרכזיים של הכלכלה העולמית. כתשעים אחוז מכמות הנפט המיוצאת מהמפרץ הפרסי משונעות ע"י מכליות החייבות לחצות אותם. סגירתם תגרע כרבע מכמות הנפט הזמינה בשוק הבינלאומי, דבר שיגרום לעליה תלולה במחירים ולמשבר חריף מאד שעלול להמשך זמן רב. איראן מסוגלת לסגור את מצרי הורמוז ע"י הנחת מוקשים ימיים, שיגור טילי ים-ים והפעלת ספינות מלחמה מסוגים שונים. אלו ייהנו מהגנה של מטרייה אווירית וטילי נ"מ.
מחקר שנעשה בתחום זה קובע כי ידו של הצבא האמריקאי תהיה על העליונה אם יתבקש להתמודד מול ניסיונות איראניים להטיל מצור על מצרי הורמוז. אולם, אמצעי הלחימה הימיים של איראן יקשו למדי על שליית המוקשים ע"י הצי האמריקאי. חיל האויר של ארה"ב מתקשה באיתור מטרות ניידות והצי שלה אינו מצטיין בשליית מוקשים בקרבת חוף הים. כמו-כן, מערכת ההגנה האנטי-בליסטית של ספינות הצי האמריקאי, מעולם לא התנסתה בלחימה מול אויב המצויד בכמות גדולה של טילי שיוט ימיים. במחקר נטען לפיכך, כי 28 עד 40 יום ידרשו לצי האמריקאי כדי לטהר את מימי הורמוז ממוקשים ימיים, ו - 9 עד 72 יום ידרשו לחיל האויר כדי לחסל את מערך טילי השיוט הימיים. לעומת זאת, מטריית ההגנה האווירית של הצבא האיראני תנוטרל בתוך שעות. בסה"כ, ידרשו לצבא ארה"ב בין 37 ו – 112 יום לפתיחה מחודשת של מצרי הורמוז.
מסקנות המחקר בנוגע לפרק הזמן המשוער הנדרש לפתיחת מצרי הורמוז הינם קרוב לוודאי, מוגזמים מאד. המחקר אינו מתחשב ביכולת המודיעינית של ארה"ב. צבא ארה"ב ערוך בעצמה רבה בעיראק ובמדינות המפרץ לפחות מ – 2003, ויש להניח כי פיתח בזמן זה, יכולות מודיעיניות שאמורות לסייע בידו ביצירת תמונה מודיעינית מפורטת בנוגע לצי האיראני ולמערך הטילים הימיים שלו. תמונת מודיעין זו תייעל את הלחימה למניעת הסגירה של המצרים ותקצר מאד את פרק הזמן שיידרש לפתיחתם מחדש, במידת הצורך.
המומחים האמריקאים בתחום הצבא והביטחון בטוחים כי צבאם לא יתקשה לפצח את ההגנות האיראניות על תשתית הגרעין שלה ויצליח לחסל אותה ואת המערך הבליסטי האיראני. הם הפנו את סקרנותם האקדמית לכן, לבחינת יכולותיה של ישראל לעמוד בהצלחה במשימה זו. צמד החוקרים וויטני ראס ואוסטין לונג מהמכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס פרסמו בנושא זה מחקר חלוצי, שמסקנותיו זכו להדים רבים בתקשורת האמריקאית והפכו לפרדיגמתיות. מסקנתו של המחקר היא זו:
"נראה כי הסכנות הכרוכות בהפצצת [תשתית הגרעין] האיראנית אינן גדולות מאלו שהיו כרוכות בהפצצת הכור האטומי העיראקי באוסירק ב - 1981. התועלת של הפצצה זו במונחים של עיכוב הפיתוח של נשק אטומי ע"י איראן, צפויה להיות זהה לתועלת שהופקה מההפצצה בעיראק. יתכן שהסיכון המבצעי והמחיר הפוליטי של המבצע יהפכו אותו ללא כדאי, אך מסקנות המחקר מצביעות על-כך, שבידי המנהיגות הישראלית מצויה יכולת טכנולוגית לבצע תקיפה שלה סיכוי סביר להצליח. כל מה שנדרש לביצועה הוא נחישות וחישובים אישיים.”
המחקר קובע כי נקודת התורפה של תשתית הגרעין האיראנית ממוקדת בשלושה אתרים: האתר לעיבוד אורניום באיספהן, אתר הצנטרפוגות התת-קרקעי בנתנז להעשרת אורניום, וכור המים הכבדים באראק לייצור פלוטוניום. שלושה אתרים אלו צריכים להיכלל ברשימת המטרות של מבצע ישראלי שמטרתו עיכוב משמעותי בפיתוח הנשק הגרעיני האיראני. הכור האטומי בבושהאר אינו קשור לייצור נשק אטומי. הוא לא נכלל לכן ברשימת המטרות. כמו-כן, קרבתו לים מאפשרת את חיסולו באמצעות צוללות. חלון הזמן האופטימלי לביצוע מבצע ההפצצה הינו לאחר התקנת הצנטריפוגות בנתנז ולפני האחסון במקום של גז אורניום המיועד להעשרה בצנטריפוגות. נראה, שמצב זה קיים כבר כעת או שיתקיים עד סוף 2009 – תחילת 2010.
לפי המחקר, ישגר חיל האויר הישראלי למבצע ההפצצה באיראן 25 מטוסי F-15I (רעם) ו – 25 מטוסי F-16I (סופה). אלו יצטרכו להטיל 24 פצצות חודרות בונקרים (BLU-113) על אתר הצנטריפוגות בנתנז כדי להשמיד את הצנטריפוגות. 12 פצצות חודרות בונקרים קטנות יותר ( BLU-109) ידרשו להשמדת האתר באיספהן. את האתר באראק ניתן להשמיד באמצעות 48 פצצות סטנדרטיות. מחברי המחקר מעריכים כי מטוסי חיל האויר יטוסו לאיראן באחד משלושה נתיבים שאורך כולם יותר מ – 2000 ק”מ. נתיב צפוני החולף מעל גבול סוריה – תורכיה ועיראק, נתיב מרכזי החולף מעל ירדן ועיראק, ונתיב דרומי החולף מעל ערב – הסעודית ועיראק. שלושת הנתיבים מצריכים תדלוק בכיוון הלוך ובכיוון חזור.
מחקר נוסף של "המרכז למחקר אסטרטגי ובינלאומי" בוושינגטון, מתבסס על פרדיגמת מבצע ההפצצה הישראלית באיראן של ראס ולונג, אך מסקנותיו פחות אופטימיות. מחברי המחקר, עבדולה טוקאן ואנטוני קרודסמן, מסכימים כי ניתן לעכב משמעותית את תכניות הגרעין של איראן ע"י חיסול שלושת מרכזי הפיתוח העיקריים הידועים שלה: איספהן, נתנז ואראק. אך, לכך יידרש כוח משימה גדול יותר. להערכתם, חיל האויר יצטרך לשגר 70 מטוסי F-15E ו - F-16I שחלקם יחומש בכ – 60 פצצות חודרות בונקרים, כדי להשיג הצלחה. טוקאן וקרודסמן סבורים כי חיל האויר הישראלי ינצל את מבצע ההפצצה גם לפגיעה בחמישה אתרים לפיתוח, ייצור ושיגור טילי קרקע – קרקע הסמוכים לאתרי הגרעין. לפיכך, יצטרך חיל האויר להגדיל את כוח המשימה בעשרה מטוסי F-16I, כך שבסה"כ יצאו למשימת ההפצצה שמונים מטוסים. בדומה לצפי של ראס ולונג, גם טוקאן וקרודסמן מניחים את קיומם של שלושה נתיבי גיחה אפשריים מישראל לאיראן: נתיב צפוני, נתיב מרכזי ונתיב דרומי. מסקנתם לגבי סיכויי ההצלחה של המבצע הינה זו:
"ניתן להסיק כי יש ביכולתו של חיל האויר הישראלי לתקוף את המתקנים לפיתוח נשק גרעיני של איראן, אולם רמת הסיכון של המבצע הינה גבוהה והסיכויים של הצלחתו אינם גבוהים.”
מסקנה פסימית זו מביאה את טוקאן וקורדסמן לבחון דרך פעולה נוספת המצויה בידי ממשלת ישראל, שראס ולונג התעלמו ממנה. הם מעריכים כי בידי ממשלת ישראל קיימת יכולת להשמיד את מתקני הגרעין האיראניים באמצעות טילים בליסטיים. לדעתם, מטח של 30 טילי יריחו – III יספיק כדי לחסל את האתרים לפיתוח נשק גרעיני באיספהן, נתנז ואראק, וכן את חמשת אתרי טילי הקרקע-קרקע הסמוכים להם. לאיראן לא צפויה להיות מערכת הגנה נגד טילים, כל עוד אינה מקבלת מרוסיה את מערכת ה - S-300PMU2 שלה יכולות התגוננות מפני טילים. יריחו-III הינו טיל בליסטי, תלת-שלבי, בין יבשתי המונע בדלק מוצק והמסוגל לשאת ראש חץ יחיד בן 750 ק"ג, לטווח שנע בין 5000 ל – 7000 ק"מ. הוא אמור היה להיכנס לשירות ב – 2008. השימוש ביריחו-III בטוח מבחינה מבצעית, אך הוא עלול להאיץ את השימוש בנשק לא קונבנציונלי במלחמה בין איראן וישראל שתתלקח בעקבות הפגיעה באתרי הגרעין האיראניים.
כל המחקרים מאוחדים בדעה כי למערב יש יכולת צבאית להתמודד עם האתגרים שמציבה איראן. צבא ארה"ב יהיה מסוגל להתמודד בהצלחה ובתוך פרק זמן קצר יחסית, עם סגירת מצרי הורמוז ע"י איראן. זו עלולה לסגור את המצרים בתגובה למבצע צבאי של ישראל או של ארה"ב, נגד המרכזים האיראנים לפיתוח נשק גרעיני. המחקרים מאוחדים בדעה כי בידי ממשלת ישראל יכולות טכנולוגיות לעמוד במשימה. חילוקי הדעות נוגעים למידת הסיכון הכרוכה במבצע זה. המחקר של ראס ולונג צופה רמה נמוכה של סיכון מבצעי, בעוד שטוקן וקורדסמן מיחסים רמת סיכון גבוהה למבצע אווירי, ורמת סיכון נמוכה לחיסול תשתיות הגרעין האיראניות ע"י טילי יריחו-III.
אולם, יש להעריך את רמת הסיכון הכרוכה בקיום מבצע צבאי נגד איראן מנקודת המבט של האסטרטגיה הנשיאותית הכוללת. ההנחה מאחוריה היא כי ההתגרענות של איראן תיצור סכנה קיומית לישראל, איום על ההגמוניה של ארה"ב במזה"ת ובעולם כולו, וסכנה של הרס וחורבן נרחבים באיחוד האירופי. כשתכניות ההתעצמות של איראן יבשילו תחת חסות החומה הגרעינית של סין ורוסיה, יהיה ביכולתה לאיים במהלומות בליסטיות קונבנציונליות על שכנותיה, ישראל, אירופה ובהמשך, גם על ארה"ב. זרועה הבליסטית של איראן תהיה אז מחוסנת מפני תקיפות צבאיות הודות לנשק הגרעיני שיעמוד לרשותה. איראן תבצר כך על חשבון ארה”ב וישראל, מעמד הגמוני במזה"ת ובדרום-מערב אסיה, שישען על העצמה הצבאית של רוסיה וסין. בהתבסס על התוקפנות הקיצונית בה מנהלת איראן את ענייניה כבר כיום, ניתן להניח כי הגמוניה אזורית שלה תהיה כרוכה בהפיכת המזה"ת לסביבה מסוכנת ברמה חסרת שליטה. מלחמה בתנאים אלו יגרמו למבצע צבאי בנתונים של היום, להראות כמו משחק ילדים.
אם יכשלו כל שלבי האסטרטגיה האנטי-איראנית של אובמה ורוס, יהיה צורך לשקול את חלופת המבצע הצבאי. הניתוחים של המחקרים מתייחסים לאפשרות של מבצע צבאי ישראלי נגד איראן. ברור עם-זאת, כי הם נכונים גם ביחס למבצע צבאי אמריקאי. הצבא האמריקאי יאלץ להתמודד עם אותה תשתית גרעין איראנית, עם אותה מערכת הגנה אווירית וכן הלאה. קרוב לוודאי שגם מבצע אמריקאי יכלול גרעין של כוח אווירי וטילי שיוט, שיתמקד בשלושת או ארבעת מתקני הגרעין העיקריים באיספהן, נתנז, אראק ובושהאר. שלושת נתיבי הטיסה מישראל לאיראן יוכלו לשמש מודל לכוחות אויר אמריקאים שיגיעו לאיראן מכיוון הים התיכון. התרגילים, החזרות והמבצעים האוויריים ארוכי הטווח שמקיים לאחרונה חיל האויר הישראלי, אולי מספקים כבר מידע לצבא האמריקאי שבו ניתן לעשות שימוש במבצע נגד איראן.
הסיכונים שבהם כרוך מבצע צבאי אמריקאי נגד איראן, מצומצמים יותר ביחס למבצע ישראלי. כשיצטרך אובמה לקבל החלטה, הוא יעשה זאת על סמך הידיעה שכל האמצעים הדיפלומטיים והכלכליים כשלו ושמאחורי ארה"ב ניצבת קואליציה תומכת של מדינות נאט"ו ואולי גם של מדינות ערביות. קואליציה זו תצמצם מאד את הסכנות ותעניק לצבא ארה"ב מרחב פעולה חופשי מסביב לאיראן. יתכן שזו הייתה מטרתו העיקרית של נאום קהיר.
אם תרעדנה רגליו של נשיא ארה"ב והוא יחליט להימנע ממבצע צבאי נגד איראן, לא תהיה לו ברירה לפי האסטרטגיה-רבתי שלו ושל רוס, ויהיה עליו להשלים עם מבצע צבאי ישראלי. מבצע כזה, כשהוא נהנה מתמיכה אמריקאית פסיבית ומתמיכה ערבית ותורכית שקטה, יתקיים בסביבה שסכנותיה פחותות משמעותית מאלו המוצגות במחקר של טוקאן וקורדסמן. אך הוא ידגיש את החולשה המעצמתית של ארה"ב ויחזק את ההגמוניה הישראלית במזה"ת. עם זאת, מחייב מבצע זה ניתוח של התגובות הצבאיות האפשריות של איראן, סוריה, החיזבאללה והחמאס. תרגיל חיל האויר ותרגיל העורף הארצי ("נקודת מפנה 3") שקיימה ישראל לאחרונה, מלמדים כי מערכת הביטחון לוקחת אותן בחשבון בתכנוניה, אך אין מחקרים העוסקים בכך. תגובה בליסטית מסיבית של "הבננה השיעית" הנמשכת לאורך זמן, עשויה לאלץ את ישראל לנקוט בצעדים צבאיים מרחיקי לכת. למשל, יתכן שמחוסר ברירה, צריך יהיה לכבוש את סוריה כדי לאפשר לחיל האויר לקצר טווח ולשגר גיחות רבות לאיראן במטרה לשתק את טיליה הבליסטיים שיעשו שמות בעורף האזרחי הישראלי.
טרקבאקים